מדוע הודח ראש ממשלת בנגלדש, שייח' חסינה?

שליטה בתקשורת אפשרה לחסינה להקרין תדמית של תומכיה כיורשים לגיטימיים למורשת העצמאות וההישגים של המדינה, תוך הצגתם של מתנגדי משטר וחברי אופוזיציה מהמפלגה הלאומנית של בנגלדש וג'מאת-א-אסלאמי (המועצה האסלאמית של בנגלדש) כשרידים של פלגים בוגדים ו"קיצוניים".

ראש הממשלה לשעבר ומנהיגת האופוזיציה המרכזית בגום ח'אלדה זיא נכלא בשנת 2018 באשמת שחיתות, בעוד דמות מובילה בג'מאת-א-אסלאמי הוצאה להורג בשנת 2016.

עם זאת, חסינה עשתה טעות חמורה כשכינתה את הסטודנטים המוחים על רפורמת מכסות התעסוקה "רזאקר". עם אמירה זו היא חצתה את הגבול.

הוספת שמן למדורה.

במהלך מסיבת עיתונאים ב-14 ביולי, נשאלה גב' חסינה על ידי כתב על מחאות הסטודנטים נגד מכסות עבודה ממלכתיות למשפחותיהם של אלו שתרמו לתנועת העצמאות, שנמשכו למעלה משבוע.

בתגובה, השיבה חסינה: "אם ילדיהם ונכדיהם של לוחמי החופש לא יקבלו את ההטבות [מכסות], אז מי יקבל? נכדי משפחת רזאקר?"

דבריה עוררו מחאות כמעט מיד. סטודנטים חשו שדבריה חותרים באופן לא הוגן תחת מאמציהם לטפל במערכת המכסות "הלא הוגנת" במשרות ציבוריות, אשר שומרת כ-30% מהמשרות לילדיהם ונכדיהם של לוחמים שהשתתפו בתנועת השחרור של 1971.

הסטודנטים החלו למחות תוך שעות, צעדו דרך קמפוס אוניברסיטת דאקה, תוך שהם קוראים סיסמאות פרובוקטיביות: "מי אתה? אני רזאקר".

תגובתה של חסינה הייתה נחרצת מאוד. הדבר הוביל ליום של אלימות ב-16 ביולי, בו נהרגו שישה בני אדם. במהלך ארבעת הימים הבאים נהרגו יותר מ-200 בני אדם, רובם סטודנטים ואזרחים, כאשר משטרה וכוחות מזוינים של BCL ירו אש חיה לעבר ההמונים.

במקום לגנות את האלימות, חסינה התמקדה בנזק שנגרם לרכוש ממשלתי, כמו מסילת הרכבת המטרופולינית ובניין הטלוויזיה הממלכתית.

הדבר רק ליבה את זעמם של הסטודנטים, שבתחילה דרשו רשימת רפורמות בת תשע נקודות, כולל התנצלות ללא תנאי מצד חסינה ופיטוריו של שר הפנים אסאדוזאמן חאן ושרים אחרים.

דרישות המפגינים התלכדו בסופו של דבר לסיסמה אחת: "חסינה חייבת להתפטר!"

המסע אל פסגת הכוח

חסינה, שנולדה בשנת 1947 במה שהיה בעבר מזרח פקיסטן, הייתה מעורבת בפוליטיקה מאז ילדותה. אביה, שייח' מוג'יבור רחמן, המכונה "אבי האומה", הוביל את בנגלדש לעצמאות מפקיסטן בשנת 1971 והפך לנשיא הראשון של המדינה.

באותה תקופה, חסינה כבר עשתה לעצמה שם כמנהיגת סטודנטים בולטת באוניברסיטת דאקה. ההתנקשות באביה וברוב משפחתה בהפיכה צבאית בשנת 1975 הותירה אותה ואת אחותה כשורדות היחידות, שכן הן שהו בחו"ל באותה תקופה.

לאחר תקופת גלות בהודו, חזרה חסינה לבנגלדש בשנת 1981 ולקחה על עצמה את הנהגת מפלגת ליגת עוואמי, המפלגה שנוסדה על ידי אביה.

היא מילאה תפקיד מפתח בארגון מחאות פרו-דמוקרטיות נגד משטרו הצבאי של הגנרל חוסיין מוחמד ארשאד וזכתה במהרה לגדולה לאומית.

חסינה מונה לראשונה לראש ממשלה בשנת 1996, לאחר שזכה להכרה על הבטחת הסכם חלוקת מים עם הודו והסכם שלום עם קבוצות שבטיות מיליטנטיות בדרום מזרח בנגלדש.

עם זאת, ממשלה ספג ביקורת על שחיתות לכאורה והעדפה כלפי הודו, מה שהוביל את חסינה לאבד את השלטון לבגום ח'אלדה זיא, בעלת ברית לשעבר שהפכה ליריבתה.

בשנת 2008 נבחר חסינה מחדש לראשות הממשלה בניצחון מוחץ והוביל את הממשלה במשך יותר מ-15 שנים לאחר מכן.

הפרשן הפוליטי הבנגלדשי זאהד אור רחמן אמר לאל ג'זירה כי הנזק המשמעותי ביותר שחאסינה גרמה למדינה היה שחיתות.

חסינה הצהירה בעבר כי תנקוט בצעדים נגד השחיתות, אך מבקרים טוענים כי אין ראיות לכך שממשלה באמת רציני לגבי טיפול בנושא.

יתר על כן, חסינה פגעה במורשת מלחמת השחרור של בנגלדש בכך שעיוותה את הנרטיב שלה. רחמן הצהיר, "המפגינים הסטודנטים זעמו כל כך על כך שחסינה קראה להם 'רזאקר', עד שהם החלו להשתמש במונח כצורת מחאה נגד הטקטיקות המפלגות שלה".

"בסופו של דבר, זה תרם לנפילתה", אמר זאהד אור רחמן.

נגוין חאן