האמנית ג'ולייט ביי לילה כותבת שיר על גברים בוגדים.

עבור עבודתי האחרונה, "מאהבת מושלמת ", שאבתי השראה מגברים צעירים מופקרים ובחלקה מהדמות דייזי ביוקנן ב"גטסבי הגדול ". לאורך הסיפור, דמות זו מוצגת כ"מאהבת מושלמת", אך במציאות, היא אדישה מאוד. בכתיבת השיר הזה, אימצתי את תפקידו של אדם אאוטסיידר, הצופה בגברים המרושעים הללו. כתיבת השירים שואפת לדרמה ולגדולה, כך שמאזינים בפלטפורמות דיגיטליות ירגישו כאילו הם מאזינים למוזיקה בתיאטרון.

למה שינית את שם הבמה שלך מג'ולייט לג'ולייט בלילה?

בעבר, השתמשתי בשם הבמה ג'ולייט - שם נפוץ מאוד, מה שהקשה על חברים ומעריצים חדשים למצוא אותי בספוטיפיי/אפל מיוזיק. אז שיניתי אותו לג'ולייט בלילה.

אבל יש שתי סיבות מהותיות לשינוי שם הבמה שלי. ראשית, מכיוון שכשהייתי קטנה, אבי נהג לקנות לי דיסקים של "פריז בלילה" כדי לצפות בהם, אז התרשמתי מהשם הזה. שנית, אני אמן אבל גם אדם רגיל; אני עובד במהלך היום כדי להרוויח כסף, ובלילה אני הופך ל"אליל" על הבמה. לכן, במהלך היום אני דיאם קווין, ובלילה אשתמש בשם הבמה ג'ולייט בלילה.

מהם הדמיון והשוני בין אדם שהוא דיאם קווין במהלך היום לבין ג'ולייט בלילה?

דיאם קווין אוהבת ללבוש חולצות רחבות, מכנסיים רחבים ונעלי ספורט לעבודה, בשביל הנוחות שלה. היא מופנמת, מדברת בשקט, ופשוט מקשיבה לכל מה שאומרים לה כי היא עובדת (צוחקת).

ג'ולייט ביי נייט אוהבת ללבוש חצאיות קצרות ועקבים גבוהים, יכולה לרקוד שעות בלי להתעייף, נהנית לעשות קומדיה ולנענע את ירכיה מול הקהל, יש לה התנהגות ראוותנית, והיא מאוד מוחצנת.

כשג'ולייט ביי נייט עולה לבמה, היא שולטת בהכל. מההיבט הטכני, הסאונד והלהקה... כולם צריכים לציית לה.

כאשר לדיִם קוּן יש זמן פנוי, היא תתפור ותתקן בגדים עבור ג'ולייט בלילה. ג'ולייט בלילה תעבד את החוויות או המראות שדיִם קוּן ראתה למוזיקה.

איך זה להיות עם שתי אישיויות שונות באותו גוף?

המטרה שלי בחיים היא מוזיקה , לא רק ללכת לעבוד כדי להתפרנס כל יום. לכן, אני באמת שמח לחיות שני חיים ביום אחד.

עם זאת, לפעמים אני מתעייף מאוד כשיש לי מעט זמן לנוח, כי אני עובד מיום שני עד שישי, מקליט בשבת, מצלם תמונות ביום ראשון, עורך תמונות וסרטונים בערב, מלחין מוזיקה, כותב תוכן פרסומי... כל אמן עצמאי שלא יכול להתפרנס ממוזיקה יבין זאת.

- כאדם וייטנאמי שחי בארה"ב, איזה אחוז מהמוזיקה שלך משקפת את הזהות התרבותית הווייטנאמית?

אני מרבה כותב מוזיקה על תרבות מערבית, ומדי פעם אני כותב על תרבות מערבית מנקודת מבטו של זר.

ככותב שירים וכמנהל קריאייטיב של קליפים, אני מתמקד בהצגת ההקבלות והניגודים בין התרבויות הוייטנאמיות והאמריקאיות.

הסינגל "Any Other Way" מציג סצנה מוכרת ומשונה כאחד: נערה מקימה דוכן אוכל וייטנאמי עם כיסאות פלסטיק ומגשי אלומיניום בתחנת רכבת תחתית בניו יורק. זוהי מטאפורה שעוזרת למאזינים להבין את תחושת הניכור שחווים וייטנאמים רבים החיים בחו"ל, המעוניינים להשתלב בחברה האמריקאית אך תמיד מחפשים דברים שנמצאים רק במולדתם.

אני מאמין שמוזיקאים וייטנאמים לא בהכרח צריכים לשלב את התרבות הלאומית במוזיקה שלהם. אותו הדבר נכון גם לגבי הקהילה האמנותית הוייטנאמית בחו"ל. עלינו לגוון, לחדש כל הזמן ולשאוב השראה מהתרבות הוייטנאמית ומהחיים האישיים, אך אסור לנו להסתמך עליה כקביים, להפוך לתלויים בה יתר על המידה ולהיעדר יצירתיות.

- מה דעתך על התפיסה האמריקאית לגבי אמני אינדי וייטנאמים?

אני חבר וגם מעריץ אמנים וייטנאמים רבים כמו וו טאן ואן, VSTRA, נגהי, טאו, טראנג... הם מאוד יצירתיים. אמריקאים בדרך כלל נהנים מתוצרים תרבותיים אירופאיים ואמריקאים, אבל היו כמה מקרים שבהם "אילצתי" את חבריי להאזין לטלין, וו טאן ואן, אוביטו... ואף אחד מעולם לא התלונן.

מחסומי שפה גורמים לעיתים קרובות לקהל באירופה ובאמריקה (במיוחד במדינות דוברות אנגלית) להסס להאזין/לקרוא מתרבויות אחרות. אני מקווה לשתף פעולה עם כמה אמנים וייטנאמים בעתיד כדי ליצור עבודות באנגלית או שילוב של וייטנאמית ואנגלית כדי להגיע לקהל מגוון יותר.

- לדעתך, אילו תכונות צריכות להיות לאמנים וייטנאמים כדי להגיע להכרה בינלאומית?

כדי לפתח קריירה מוזיקלית, אמנים זקוקים לתמיכה מהתעשייה. אמנים וייטנאמים שרוצים להגיע לעולם חייבים להיות בעלי אסטרטגיית שיווק המכוונת לקהל ולקנה מידה הנכון.

חברות תקליטים וחברות ניהול בארה"ב נוטות לתת עדיפות לאמנים שכותבים מוזיקה באנגלית. אמנים וייטנאמים שרוצים לשיר בווייטנאמית לקהל בינלאומי, כמו כוכבי קיי-פופ, אינם יכולים להסתמך אך ורק על התמיכה הראשונית של חברות זרות.

MV "מאהב מושלם":

"האח הגדול" סובין ו-MONO הציתו את הקהל עם הופעתם. בערב ה-8 באוגוסט בהאנוי, הופעתם של "האח הגדול" סובין ו-MONO הביאה אנרגיה נפיצה לבמת פסטיבל המוזיקה "Happy Bee 14".