אהבה יפה

לאחר ימים ארוכים בבית החולים, אבי סוף סוף חזר הביתה. אך הוא היה מרותק למיטה, ללא יכולת לדבר. אפילו סיבוב קטן הותיר אותו מותש. אמי טיפלה בו בקפידה, יום ולילה. אני עדיין זוכרת בבירור את דבריה מאותו יום: "רק תחזירו את אבא הביתה, אני יכולה לטפל בו לא משנה כמה קשה זה". אמי כמעט ולא הביעה את רגשותיה, אך לאחר מילים אלה הבנתי שאהבתה והקרבתה לאבי היו חסרות תקדים. היא עמלה כל חייה למען בעלה וילדיה, סבלה קשיים ומרירות אינספור, כולם מדוכאים בליבה. פתאום חשבתי, האם זו לא הקרבה עצמית, ה"ייעוד" הנאצל של נשים וייטנאמיות?

באותם ימים, מוקפת באהבת משפחתי, הערכתי באמת את כל הדברים הטובים בחיים. אמי שכבה לצד אבי, משגיחה עליו בזמן שישן, פניה חרוטות מדאגה ועייפות. כשראיתי אותם, ליבי גודש בחמלה אינסופית. כמה ימים בחיים הם באמת שמחים וחסרי דאגות? אבל אני מאמינה שעם אהבתה העצומה של אמי לאבי, לי, לכלתה ולנכדיה, היא תתגבר על הכל. לחיות למען אחרים - האם זו לא דרך החיים האצילית והיפה ביותר?

עם רדת הלילה, נשאה הרוח הקרה את הקור המתמשך של עונת ה"נאנג באן". רק ייחלתי שהמזג אוויר לא ישתנה, כדי שאבי יוכל לישון בשקט ואמי לא תצטרך לעבוד כל כך קשה. בכל לילה, הייתה לי רק משאלה קטנה אחת. לעולם לא אשכח את הערב ההוא, כשאבי החזיק את ידי ואת ידי אחי הקטן, מנסה לומר לנו, למרות שקולו היה חלש מאוד: "אתם שניים חייבים לדאוג לאמא שלכם". אשא את העצה הזו איתי למשך שארית חיי. כמה ימים לאחר מכן, אבי נפטר לנצח. אני מאמין שהאהבה בין הורי הייתה אהבה יפה, אהבה של דאגה וטיפול זה לזה עד נשימתם האחרונה. לחיות ככה, האם זה לא חיים ששווה לחיות?

הזמן חלף, והכאב שכך בהדרגה, והוחלף בכמיהה בוערת ועזה. אחר צהריים אחד, יצאתי לסידורים, ומשב פתאומי של רוח סתיו שטף אותי, מעורר את ליבי. הסתיו הגיע מבלי שאשים לב. ואז ירד גשם שוטף. הלילה נעשה קריר. כשאני מהרהרת על החיים, זה כמו ארבע עונות: אביב, קיץ, סתיו וחורף. ארוכים, אך קצרים. חשבתי שאהיה שקוע לנצח בסבל, אך אז הכאב פחת בהדרגה, והאושר חזר אט אט. מילדות ועד בגרות, בכל צעד ושעל במסע חיי, אבי תמיד היה בליבי.

לפני כמה ימים, בתי הקטנה שאלה את אמי, "סבתא, סבא איננו, הוא עדיין יכול לראות אותי?" אמי חייכה בעדינות ואמרה ברכות, "ברור שהוא יכול! הוא תמיד שומר עלייך. תהיי ילדה טובה כדי לשמח אותו!"